For Noor, those early experiences went far beyond basketball skills. “The most important thing I got from PeacePlayers,” she says, “is to accept others and those who are different. People who don’t come from my mentality – they learn about us, and likewise, I learn about them.”

Her father, Samikh, witnessed her growth from the start. A trailblazer in his own right, having brought basketball to Usafiya nearly three decades ago, Samikh proudly calls Noor “a trailblazer in the Druze community.” He adds, “She’s the first Druze woman in the Premier League, the first Druze woman on the Israeli national team. She’s always been the first.”

But Noor’s story isn’t just about breaking barriers — it’s about the values she continues to live and teach. “PeacePlayers taught me to look at a person as a person, no matter their religion or their skin color,” she says. “If we got to a point where everyone accepted others for who they are, we’d be in a different place.”

And as her father puts it, when he sees the young girls of PeacePlayers from Jerusalem, Holon, and Usfiya sharing the court, “It’s not ‘the bad ones from that side’ or ‘the bad ones from this side.’ It’s actually the good ones coming together in one place.”

That lesson became the foundation of everything she’s achieved since. Today, Noor is giving back as a PeacePlayers coach in her hometown of Usfiya, the same community where her basketball journey began. “Honestly, I went through a journey with them,” she says of her young players. “It starts with them being little and crying about everything, and suddenly they become independent, each one standing her ground, learning to accept her teammates, learning to talk and communicate. That’s something very important.”

Now, as both a professional athlete and a mentor, Noor carries the PeacePlayers spirit forward — modeling excellence, empathy, and resilience for the next generation. “I think I’m a role model,” she admits. “It’s fun—but it comes with a lot of responsibility: not to mess up, and always behave like a professional, both as an athlete and as a person.”

עבורה, החוויות הראשונות האלו תרמו לה יותר מכישורי משחק בלבד. “הדבר הכי חשוב שקיבלתי מ־פיס פליירז,” היא אומרת, “זה לקבל אנשים שונים ממני. אנשים שלא באים מאותה תרבות כמוני – הם לומדים עלינו, ואני לומדת עליהם.”

אביה, סמיח, היה עד למסע הזה מההתחלה. פורץ דרך בפני עצמו, שהביא את הכדורסל לעוספיה לפני כמעט שלושים שנה, סמיח מתאר בגאווה את בתו כ“פורצת דרך בקהילה הדרוזית.” הוא מוסיף: “היא האישה הדרוזית הראשונה בליגת העל, הראשונה בנבחרת ישראל. היא תמיד הראשונה.”

אבל הסיפור של נור הוא לא רק של שבירת מחסומים – אלא גם של ערכים שממשיכים להיות חלק ממנה. “פיס פליירז לימד אותי לראות אדם כאדם, בלי קשר לדת או לצבע העור שלו,” היא אומרת. “אם היינו מגיעים למצב שבו כולם מקבלים את האחר כמו שהוא, היינו במקום אחר.”

וכפי שאביה אומר, כשהוא רואה את הבנות הצעירות של PeacePlayers מירושלים, חולון ועוספיה חולקות מגרש אחד, “זה לא ‘הרעות מהצד ההוא’ או ‘הרעות מהצד השני’. זה בעצם כל הטובות שמתאחדות במקום אחד.”

הלקח הזה הפך לבסיס של כל מה שהשיגה מאז. היום, נור מחזירה לקהילה כמאמנת PeacePlayers בעוספיה, באותו מקום שבו התחיל הכול. “האמת, עברתי איתן מסע,” היא אומרת על הבנות שהיא מאמנת. “זה מתחיל כשהן קטנות ובוכות על כל דבר, ופתאום הן נהיות עצמאיות, כל אחת עומדת על שלה, לומדת לקבל את החברות שלה, לומדת לדבר ולתקשר. זה משהו מאוד חשוב.”

כיום, כשחקנית מקצוענית וכמנטורית, נור ממשיכה לשאת קדימה את רוח PeacePlayers – להוות דוגמה למצוינות, ואמפתיה עבור הדור הבא. “אני חושבת שאני מודל לחיקוי,” היא אומרת. “זה כיף – אבל זה גם הרבה אחריות: לא לטעות, ולהתנהג תמיד בצורה מקצועית, גם כספורטאית וגם כאדם.”